ירושלמי- מי דן את המלך?

"שׂ?וֹם תָּשִׂ?ים עָלֶ?יךָ? מֶ?לֶךְ"
ואם המלך צריך לעמוד למשפט, מי ידון אותו? הרי הוא הסמכות העליונה בעם ישראל, וכדברי המשנה בהוריות "אין על גביו אלא ה' א-לוקיו"!

אכן המשנה בסנהדרין אומרת: "מלך לא דן ולא דנים אותו".

האם כך באמת ההלכה? – נחלקו בזה התלמודים.
בתלמוד הבבלי (סנהדרין יט) מבהירים, שמעיקר הדין מלך דן ודנים אותו, וכך ההלכה במלכי בית דוד, שהיו צדיקים, ורק במלכי ישראל תיקנו להפקיעם ממערכת המשפט, "מפני שליבן גס בהן ויבא מן הדבר תקלה והפסד על הדת" (רמב"ם).

זאת אומרת, שמעיקר הדין גם מלך עומד למשפט, ככל אדם.

צריך להבין, כיצד מלך עומד למשפט לפני דיינים, שסמכותם תחת סמכותו? התשובה ברורה: הדיינים אינם הסמכות שלפניה המלך עומד למשפט, אלא החוק בעצמו - תורת "ה' א-לוקיו". הדיינים אינם אלא שופרו של דבר ה'.

אבל בתלמוד הירושלמי מבינים את המשנה כפשוטה: מלך לא דן ולא דנים אותו. ומסבירים, שהמקור לכך שלא דנים את המלך, הוא מהכתוב שאומר דוד המלך: "מִ?לְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִ?י יֵצֵ?א". זאת אומרת שהקב"ה דן אותו, ולא אחר.

זאת אומרת, שבירושלמי מבינים שלא יתכן שדיינים ידונו את המלך, הרי הם מתחתיו.

מה שורש המחלוקת בין התלמודים?
לפי הבבלי, פסק הדין מיוחס לה' ולא לדיין. אין כאן התמזגות של דבר ה' עם שכלו של הדיין. ולכן דיין יכול לדון את המלך.
אבל לפי הירושלמי, דבר ה' מופיע בעולם דרך הדיינים והחכמים, יש חיבור בין דבר ה' לשכל הדיין, בדומה לחיבור בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. פסק הדין נוצר מהחיבור הזה. לכן הוא מיוחס לדיין, והוא לא יכול לדון את המלך.

עומק הדברים הוא שבארץ ישראל יש חיבור בין עליונים לתחתונים. מה שאין כן בחו"ל. בחו"ל דבר ה' אינו מתמזג עם החיים. החיים שם אינם ראויים לזה. כדברי הרב קוק (אורות): "הדמיון אשר בארץ העמים עכור הוא, מעורב במחשכים, בצללי טומאה וזיהום, לא יוכל להתנשא למרומי קודש ולא יוכל להיות בסיס לשפעת האורה הא-לוקית... מתוך שהשכל והדמיון אחוזים זה בזה.. לא יוכל גם השכל שבחו"ל להיות מאיר באורו שבארץ ישראל. 'אוירא דארץ ישראל מחכים' ".